מאיה, בת 38, רווקה פנתה אליי כי נמאס לה. נמאס לה מהדרך שמתחילה ונגמרת מהר מדיי, שהיא מוצאת את עצמה במערכות יחסים שהיא לא מאחלת לאף אחת, והכי גרוע היא אומרת: " כבר הגעתי למצב שאמרתי לעצמי אולי זה הגורל שלי, להיות לבד".

מאיה, בעלת תואר שני בהצטיינות, והיא כזאת, מצטיינת בכל דבר שעושה, הייתה מיואשת ומתוסכלת והגיעה אליי עם הראש באדמה. איך זה יכול להיות שכל דבר שאני נוגעת בו (אצל אחרים) הופך לזהב, ושזה מגיע אליי זה נהיה בוץ? 

 נתקלתי לא מעט בבחורות כל כך מצליחות, ושזה מגיע לזוגיות הן פשוט מאבדות את זה. הציפיה למשהו גדול יותר ממני, הפנטזיה על "הבחור הנכון", ההתבוננות על זוגות אחרים ולהגיד "כזה אני רוצה" או "אצלי בחיים לא יהיה כזה דבר", בכלל ההתבוננות על האחר ולחשוב למה היא כן ואני לא?

הנה חלק ממכתב הסיום שכתבה לי מאיה בסוף תהליך האימון האישי: (אימון למציאת זוגיות)

"עברו כ- 3 חודשים בהם נפגשנו לאימון. לקח לי הרבה זמן להשתכנע ללכת לאימון בכלל אצל קואצ'ר; לא האמנתי שמישהו יכול לעזור לי ב"צרות" שלי- בעיקר במסכת ה"גברים המשחקים בי" שכנראה הגיעה לשיאה בשנה האחרונה. אחרי עומר (שאיתו חשבתי שאתחתן אבל מציאות לחוד וחלומות לחוד) נשברתי. , הבטחון "על הקנטים". הייתי עם "בטן מלאה" על גברים ועל הטיפוסים "ההזויים" שבשוק הפו"פ.

עם הזמן וכשראיתי שאין לי כוחות נפשיים להתמודד עם דייטים, לקחתי כצעד ראשון "פסק זמן" מהחיים. סוג של התנקות מבפנים. לאט לאט יצאתי לכמה דייטים אבל משהו בתוכי היה "ריק"; לא שלם והבכי- רק ממשיך. בשלב מסוים- : לפחד, להיות בלי מצב רוח ו/או אפטית לגבי בחורים (כי בכל זאת הזמן רץ), לא להבין למה לאחרות זה הולך בקלות ורק אצלי הכל מגיע ביסורים. לכאן אני לא חוזרת! רק לא הבנתי "איפה היא"..

כצעד ראשון- פניתי לחברה שהמליצה לי עליך.

כצעד שני- התקשרתי והשארתי הודעה. הייתי חסרת סבלנות כי מבחינתי דברים נעשים "כאן ועכשיו" (חיכיתי כמה שעות וטיפסתי על הקירות) ואז התקשרת. ושוב בכיתי....

אחרי 3-4 פגישות שהן ניתחנו את הדרך בה אני פועלת והבנתי מה באמת חשוב לי ומה פחות, הגיעה הפריצה הגדולה -השמלות! איזה שינוי גדול בדבר יחסית שולי וקטן! המחמאות לא מפסיקות עד היום להגיע וגם זה היה חלק מהתהליך- לדעת לקבל אותן מבלי להרגיש "להתנצל" , מי היה מאמין שהאמרה "הבגד עושה את האדם" תהיה עבורי שינוי מהותי בחיים! (מפחיד לחשוב שזה כל כך פשוט).

השיא נשבר (לטובה) עם גיא שהגיע בדייט האחרון שלי. . לזה באמת לא ציפיתי אבל אני כולי תקווה (ובתוך תוכי יודעת) שמכאן רק נמריא ביחד :)

שאלת אותי במפגש הלפני אחרון (מיום 5.8.15) אם אני רואה בו כ"גבר של חיי" או כ"מדרגה"- מישהו שאני נאחזת בו זמנית- נקודתית כי אולי עוד "קצת זמן ומאמץ" יש מישהו שיתאים לי יותר. כמו שאמרת- השאלה קשה והתשובה לה עוד יותר.

עניתי שאני לא רוצה להמשיך לחפש הלאה, גם כי לא מוצאת צורך, האמת. מבחינתי- תמיד אמרתי: גבר שיתן לי את מה שאצטרך, יהיה לי טוב איתו, יכבד ויעריך אותי ויפרגן- לא מעניין אותי מה יש "בחוץ". מה גם שמרוב "חיפושים- הולכים לאיבוד". מפספסים מטרה. תמיד יהיה מישהו יותר טוב בתכונה כזו או אחרת- אבל לא בהכרח יותר טוב בשבילי ואת זה מיציתי בחיים. 

אני רוצה לומר לך תודה! על הדרך, האמונה העזרה ושהיית שם תמיד בשבילי הרבה מעבר למפגשים שלנו. 

זה ממש לא מובן מאליו לענות להודעות וואטסאפ "חמות" בשבתות, בערבים ומתי שהייתי זקוקה לך.