זה הסיפור האישי שלי.

על הדייט האחרון בו הייתי. על כוחה של מחשבה ועל נבואה שמגשימה את עצמה.

סיפור אמיתי, שהעלתי כפוסט בפייסבוק וגרף הרבה שיתופים ולייקים שהחלטתי להעלותו גם באתר.

 

"סיפור אישי, ציון דרך, התגלגלות ונקודת מבט. זהירות פוסט ארוך. מאוד. 
הסיפור האישי שלי התחיל הרבה לפני ה 4 לנובמבר 2011, אבל ביום זה עצרתי והחלטתי לתת עוד נקודת מבט על כל מה שקרה לי, קורה ובטוח עוד יקרה לי.

פעם, פייסבוק היה אתר חברתי. באמת. הייתה לו אפליקציה שנקראה הכרויות בפייסבוק. של פייסבוק עצמו. ללא שום כוונות רווח מידיות, במטרה שאנשים יכירו.
מסתבר, שבין יתר האתרים בהם הייתי רשומה, גם נרשמתי לאפליקציה הזו.

 

הזמן, ספטמבר 2010, מייל שקיבלתי ממך תפס אותי באמצע טיול בגוואטמלה, וכמו עוד פניה שקיבלתי, לא נתתי לה חשיבות משמעותית. אמרתי לך שאני חוזרת עוד חודש ושנדבר שאחזור. המשכתי הלאה. 
באותו טיול ממש, ישבתי על גדות נהר באתר מרהיב שנקרא "סמוק שמפיי", למי שהיה יודע שזה אחד המקומות היפים והרומנטיים שיש לגוואטמלה להציע, ישבתי עם מחברת והתחלתי לכתוב ולבקש לחזור לפה עם אהובי. והסברתי למה. כתבתי את כל מה שאני מבקשת שתקבל אצלי, את כל מה שאני מאחלת לעצמי בזוגיות וכמה חשוב לי שתקרה בזמן הקרוב. זמן מבחינתי תמיד היה פקטור משמעותי, היום אני יודעת כי לעיתים נתתי לזמן להוביל אותי ולא לאדם אותו הכרתי. 
חזרתי לארץ, עם המון חוויות, והודעה ממך לא איחרה להגיע. 
"חזרת"? הוא שאל, ואני לא ידעתי אם זה נשמע פאתטי (כאילו מה באמת ישבת וחיכית שאחזור?) או להחליט שזה חמוד ממש, זה שהוא זכר לפנות אליי. 
הלכתי עם האופציה השנייה.
אחרי 2 שיחות טלפון נחמדות ממש בו אמרתי לעצמי – מממ... שווה לראות מי זה, קבענו לצאת לדייט, התאריך היה 10.10.10.
(לימים גם נוסיף שנפגשנו השעה הייתה 22:10, אבל מי באמת זוכר).

היה דייט נחמד לא יותר. שבסופו אמרתי ואני עדיין אומרת - תמיד לתת צ'אנס לדייט שני. 
וכך היה. 
הדייט השני היה נחמד עוד פחות. כי פשוט היה לא משהו מיוחד לדבר עליו, לא משהו לרוץ ולספר לחבר'ה. היה נחמד וזהו.
שאמרתי לך את זה בטלפון שלא נראה לי שיש פה פוטנציאל לקשר, לא ציפיתי שתגיד לי: " תראי, אני אשמח להמשיך לצאת איתך. אם תשני את דעתך תתקשרי."
חשבתי לעצמי: "מה?הוא לא נעלב מהדחיה? לא אמר לי טוב אז שיהיה לך בהצלחה"? יש פה משהו ששווה לבדוק בכל זאת.

עברו כמה ימים ולאחר התייעצות עם חברות (אתן יודעות מי אתן), החלטתי להתקשר. 
קבענו לצאת. הדייט השלישי היה אחר לגמרי. וכן, החלטתי שהוא יהיה אחרת לגמרי. 

שבת בצהריים, שושקה שוילי בתחנה, סרט של אחר הצהריים, וטיול ברוטשילד. מכאן הכל היסטוריה.

 

כמה חודשים אח"כ, חזרתי לאותה מחברת בה כתבתי את בקשותיי. הייתי מופתעת מעד כמה התיאור שלך היה מותאם למה שכתבתי. ואני לא חושבת שהתיאור שלי היה מאוד כללי.

שנה אח"כ, היום לפני 4 שנים, כבר עמדנו תחת חופה, רפורמית כמובן, יחד עם אלוני (בבטן שלי).

תמיד ידעתי שאני אוהבת לעזור לאחרים. היום אני יודעת שמהסיפור הזה בניתי את הקריירה שלי. טוב נו ומעוד כמה סיפורים, לימודים, קורסים והשתלמויות.....

סיפור עם האפי אנד, ומוסר השכל, בו אני מבקשת מכל מי שנמצא בתהליך של מציאת זוגיות – להישאר אופטימיים. למי שנמצא בזוגיות - אל תפסיקו לעבוד עליה לרגע.

 

אז היום, לפני ארבע שנים חגגנו יחד את ההחלטה להישאר יחד. לבנות משפחה חדשה, לצמוח לחוד וביחד.
ולא, אני לא אפנה בנימה אישית אליך ואספר לך שאני אוהבת אותך ומודה לך על כל מה שיש ועל מה שעוד יהיה. 
אם הייתם אמיצים מספיק לקרוא עד הסוף – כל הכבוד, ואם דילגתם על שורות (כי גם אני עושה את זה), אז אתם בחברה טובה.
מאחלת לכולם ימים מאושרים, אהבה עצמית, זוגית ומשפחתית.

מודה על תחום עיסוקי, על הסיפוק העצום והיומיומי אותו אני חווה וחיה מחדש את האתגרים, העוצמות והאהבות שיש לעניין הזה שנקרא – זוגיות.

זה היום הזוגי שלי.

בתמונות:
סמוק שמפיי בגווטאמלה."